פסק-דין בתיק פר"ק 2364-09

מונח בפני ערעורו של עו"ד יגאל כהן, בא כוחה לשעבר של חברת ונטורה בית לחיים בע"מ, שנקלעה להליכי פירוק. במסגרת הערעור, מלין עו"ד כהן על החלטת מפרק העמותה שלא ליתן לו הארכת מועד להגשת תביעת חוב. לשיטת המערער, קיימים טעמים מיוחדים היפים להארכת מועד, וזאת חרף העובדה כי תביעת החוב הוגשה - ועל כך אין חולק - שנה ושלושה חודשים לאחר המועד האחרון להגשת תביעות חוב.

לאחר שעיינתי בערעור ובתגובות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.                  הנימוק העיקרי, עליו מבסס המערער את טענת הטעם המיוחד, הינה כי הוטעה בידי מר דסאו, מנהלה לעבר של החברה. המערער אינו מכחיש כי שימש בא-כוחה של החברה, וזאת אף בדיון בו ניתן נגדה צו פירוק מותנה . אלא, שלטענתו, מר דסאו הבטיחו שוב ושוב, כי נוכח העובדה כי צו הפירוק הוצא לבקשת קומץ עובדים שלא קיבלו את שכרם, הוא מתעתד להסדיר את העניין בקרוב, באורח שימנע את כניסת צו הפירוק לתוקף. לכך, מצרף המערער טענות בדבר הנזק הרב שנגרם לו, לאחר שפעל והקדיש שעות עבודה רבות מאד לטובת החברה, כולל הצלת הפרוייקט בבעלותה, שנועד לאנשים בעלי מוגבלויות קשות. כמו כן, מלין הוא על יחסו של המפרק כלפיו, לאחר שלשיטתו סייע לו למצות את זכויות החברה בפירוק צדדי ג', ואף בכך השקיע מאמצים רבים. להשלמת התמונה אעיר, כי המפרק טוען היפוכו של דבר - כי המערער הפריע והתנהלותו עשויה היתה להסב נזקים כבדים לקופת הפירוק.

2.                  אלא מאי? הטעם היחיד היכול לשמש כטעם רלוונטי לחריג המצומצם שמותיר סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, היה, ונותר, אותה טענה ל"הטעיה אקטיבית" מצד מנהל החברה. אעיר; אכן הוכרו בפסיקה מצבים מסויימים בהם הוטעה נושה תם-לב בידי חייב פושט רגל, אשר הציג מצג משכנע כי הוא סולבנטי. זאת, בעיקר במצבים בהם התעלם החייב מצו הכינוס שניתן נגדו, והוסיף לנהל באורח עצמאי הליכים בהוצאה לפועל, בלא לעדכן את בעל התפקיד, ראש ההוצאה לפועל וכמובן הנושה שעמד מולו כי בפועל הוא תחת צו כינוס.
במלוא הכבוד הראוי, הרי שהטענות האחרות- אין בהן ממש לצרכי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. אם אכן תרם המערער להעשרת קופת פשיטת הרגל בעבודה מאומצת ובלא שכר לאחר מתן צו הכינוס (וכאמור, בסוגיה זו נטושה בינו לבין המפרק מחלוקת עובדתית תהומית, שאין אני נדרשת להכריעה במסגרת ערעור זה), הרי שהתשלום המגיע למערער, ככל שמגיע לו, הינו נפרד לגמרי מתשלום בגין חובות עבר, ונחשב כהוצאות הליך, שמעמדם אחר לגמרי, וממילא אין הן נדרשות להוכחת חוב העומדת במבחן סעיף 71 לפקודה. בקשה זו, ככל הידוע לי, טרם הוגשה, ובוודאי שעניינה שונה ואינו יכול להידון בכפיפה אחת עם הערעור הנוגע לתביעות בגין חוב עבר. גם הטיעון בדבר נזק, אינו חורג מן המצב בו מצוי כל נושה משמעותי אחר אשר "אחר את הרכבת" ולא הגיש תביעת חוב במועד.
בעניננו, וכל עוד לא נקבע אחרת בהלכה מחייבת של בית המשפט העליון, הרי שהחריג בסעיף 71(ב) לפקודה אינו עוסק אלא בשאלה, האם בעניננו הוכחה ­ אי-יכולת של הנושה, או נושה סביר בנעליו, להגיש את תביעת החוב במועד. זאת, כמובן, בנסיבות שאינן באחריותו או באשמתו.

3.                  משהגענו לכאן, לא נותר אלא לדון בטענת "ההטעיה האקטיבית" שמעלה המערער.
בנסיבות המקרה, לצערי, ספק אם ניתן לקבלה, וזאת בשל ההבדל הגדול מדי בין המקרה שבפני לבין המקרים בהם הוכרה הטענה, הן מבחינת מיהות הצדדים, והן ובעיקר לגופו של עניין.
במה אמורים דברים? יש להבדיל בין שני אלו:

א.                  מצב בו נושה הוטעה פוזיטיבית בידי חייב אשר התחזה או העמיד מצג שווא לעניין היותו סולבנטי, וזאת במצב בו הנושה כמובן אינו מקורב לחייב ואינו מעורה בעסקיו, מעבר להליך הוצאה לפועל או קשר רופף אחר.

ב.                   מצב בו הנושה יודע היטב, כי החייב אינו סולבנטי (וודאי וודאי, נכח בדיון בו הוצא נגדו צו פירוק), אולם החייב מבטיח לו כי בכוונתו להגיע להסדר או למצוא מקור לתשלום החוב, באורח שיתכן ו"ישיב את הגלגל לאחור".

במצב דברים אחרון זה, הרי ידיעתו של הנושה אודות חדלות פרעונו של החייב אינה קונסטרוקטיבית בלבד, אלא ממשית לכל דבר ועניין. אם הטיל על הדין גם על נושה חף מידיעה חובה להדרש למצב החייב מפעם לפעם, הרי מכח קל וחומר בנו של קל וחומר, שאותה דרישה חלה, וביתר שאת, על נושה שיודע שהחייב אינו סולבנטי, ועומד על סף או שכבר ניתן נגדו צו חדלות פרעון.

4.                  זאת ועוד; אני מתחזקת בדעתי בנסיבות המקרה, נוכח עובדה כי:

א.         הנושה המערער הינו פרקליט, שחזקה עליו כי הבין היטב מה משמעותו של צו פירוק, זאת בעיקר נוכח העובדה כי נכח אף נכח בדיון בו הוצא הצו דנן;

ב.         כי הנתק לו טוען המערער שנוצר בינו לבין מנהל החברה הקורסת, קרה בין היתר משום שהלה לא טרח לשלם את שכר-הטרחה שהגיע למערער בדין, חרף עבודתו הקשה בעבורו ובעבור החברה.

קרי, המערער ידע היטב כי ניתן צו פירוק, וידיעה זו חרגה בהרבה מידיעה קונסטרוקטיבית גרידא; כמו כן, דומה כי ידע, או שמא "חווה על בשרו" את מוסר התשלומים הבעייתי של מנהל החברה דאז. אם החליט, בנסיבות כאלו, לא רק להאמין להבטחותיו, אלא "לישון על זכויותיו" ולא לבדוק האם המנהל אכן עומד בהבטחותיו, הרי שיש כאן - ואני זהירה בלשוני - לא רק אי-ידיעה גרידא, אלא כמעט נטילת סיכון במודע; או למצער בנסיבות בהן פרקליט סביר צריך היה לדעת כי הוא נוטל על עצמו סיכון.
אי לכך, הרי וודאי וודאי שלא התקיים כאן החריג המצומצם של "נסיבות שהנושה לא יכול היה לדעתן", ודומה כי אף לו היה המבחן מרחיב ונדיב יותר, ואף פטור מעונשה של הידיעה הקונסטרוקטיבית, ספק אם המערער היה יכול לעמוד בו.